פסק-דין בתיק ע"פ 1632/08

השופט א' א' לוי:

1.            בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים מ' נאמן, מ' פינקלשטיין וכ' סעב) הרשיע את המערער בעבירה של רצח, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעתו, נדון המערער למאסר עולם, והופעל בחופף עונש מאסר על-תנאי בן 12 חודשים שעמד נגדו בגין הרשעה קודמת. בערעור שבפנינו משיג המערער על הרשעתו.

התשתית העובדתית

2.            במהלך חודש ספטמבר 2005 פרץ סכסוך בין המערער לבין עדנאן עמאש (להלן: המנוח), שתחילתו בחילופי דברים בין השניים והמשכו בכך שבליל ט' באלול התשס"ה (13.9.2005) הגיע המערער לבית בו שהה המנוח עם אחרים, כשהוא נושא אקדח טעון. לאחר שהתקרב כדי מטרים בודדים מהמנוח, ירה המערער לעברו מספר פעמים אולם לא פגע בו. משניסה המנוח להימלט, ירה בו המערער פעם נוספת, והפעם פגע בגבו וגרם למותו.

3.       עדי הראיה לירי סיפקו פרטים שונים אודות האירוע:

א.       וורד עמאש, בן דודו של המנוח (להלן: וורד), תיאר את שהתרחש כך: "ישבנו ליד השער של הבית בחצר, פתאום בא [המערער]במרחק של 2 מטר עם ידיים מאחורי גבו, הוא פנה [למנוח] ואמר לו: 'אם אתה גבר קום'. איך [שהמנוח] בא לקום הוא כיוון את האקדח אליו והתחיל לירות עליו. הוא ירה 3 כדורים, איך שהוא עלה במדרגות הוא פגע בו" (עמ' 47 לפרוטוקול).

ב.        אחמד עמאש, אף הוא בן דודו של המנוח (להלן: אחמד), אישש את גרסתו של וורד, אך לא זכר את מספר היריות המדויק (שם, בעמ' 67). כמו כן הוסיף, כי אדם בשם ראפעת ג'ורבאן (להלן: ראפעת) ביקש מהמנוח ללכת אחריו, ומשהוא סרב, הגיע המערער והחל בירי (שם, בעמ' 69).

ג.        ג'מיל שהאב, שבחצר ביתו התרחש האירוע (להלן: ג'מיל), העיד כי צפה בו מחלון ביתו וגם הוא ראה את המנוח נורה. עוד הוסיף ג'מיל כי לאחר שסרק את האזור, לא מצא סכין או חפץ חד כלשהו בסביבתו של המנוח (שם, בעמ' 82).

ד.        ח'ליל שהאב, בנו של ג'מיל (להלן: ח'ליל), שגם הוא צפה על האירוע מתחילתו, העיד כי המערער ביקש מהמנוח לקום מכיסאו ולהתקרב אליו, ומשהחל לקום, ירה המערער לעברו בין שלוש לארבע פעמים (שם, בעמ' 84).

ה.       האדי שהאב, עד נוסף לאירוע (להלן: האדי), העיד כי ראה את המערער יורה לעבר המנוח, אך לא הבחין בכיוונו המדוייק של הירי - קרי, אם כיוון המערער לרגליו של המנוח או לפלג גופו העליון (ת/74, בעמ' 1).

4.       המערער הודה בביצוע הירי, אולם בעדותו בבית-המשפט טען כי סבל מאיומים, עלבונות וקנטור מצדו של המנוח, שאף במסגרתם קילל אותו ואף התקוטט עמו מספר פעמים בפומבי (שם, בעמ' 162). זמן קצר לפני אירוע הירי, הוסיף המערער וטען, תקף אותו המנוח והשליך עליו כיסא (שם, בעמ' 198). עוד לגרסת המערער, הוא הוזמן על-ידי המנוח בשיחה טלפונית למפגש במהלכו בוצע הירי במטרה "לעשות סולחה" (שם, בעמ' 168), אולם, משהגיע למקום, תקף אותו המנוח באמצעות סכין (שם, בעמ' 171), והוא נאלץ לירות לעבר רגליו. משהחל המנוח להימלט לכיוון הבית, הוסיף ופגע בו בגבו. לטענת המערער, הוא ירה בין שלושה לחמישה כדורים, ומטרתו הייתה לפגוע ברגליו של המנוח בלבד. המערער הסביר את הפגיעה בגב המנוח בכך שהתאורה בזירה הייתה עמומה, וכן במגבלות הראיה מהן הוא סובל. עוד הבהיר, כי הוא אינו מיומן בשימוש באקדח, ולמעשה עשה בו שימוש לראשונה באירוע המדובר (שם, בעמ' 175).

המערער נמנע מלטעון כי ירה במנוח מתוך הגנה עצמית, וזאת חרף גרסתו כי המנוח תקף אותו באמצעות סכין. הגנתו התמקדה אפוא בכך שהירי נועד לפצוע את המנוח ולא להמיתו.

הכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי

5.       בית-המשפט דחה את גרסת המערער, וקבע כי היסוד של כוונה להמית השתכלל במעשיו. נקבע אמנם, כי אמינותם של חלק מן העדים לאירוע מוטלת בספק נוכח קירבתם המשפחתית למנוח, אך ניתן להסתמך על חלקים מהעדויות שמסרו. על יסוד דבריהם של וורד, אחמד וג'מיל שלל בית-המשפט את גרסת המערער לפיה המנוח תקף אותו בסכין. בית-המשפט מצא חיזוק לעובדה זו בעדותו של ח'ליל, אשר לא נמנה עם בני משפחתו של המנוח, ובעדויותיהם של סדיקה אגבאריה ואחמד טורק, דודיו של המערער, להם תיאר את שאירע מספר דקות לאחר האירוע.

על זאת הוסיף בית-המשפט, בהסתמך על פלט השיחות ממכשיר הטלפון הנייד של המערער, כי גרסתו ולפיה הגיע לזירת האירוע לבקשתו הטלפונית של המנוח הינה שקרית, וכי המנוח כלל לא התקשר למכשירו הנייד של המערער (שם, בעמ' 8).

בית-המשפט קבע בנוסף כי בניגוד לגרסתו, היה המערער בקיא בשימוש בנשק, זאת, בית היתר, נוכח הרשעתו הקודמת בעבירה של סחר בנשק, ותיאורים שמסר בחקירתו אודות חלקיו השונים של האקדח (שם, בעמ' 11).

6.       על יסוד האמור, נמצאה גרסתו של המערער שקרית בפרטיה המהותיים (שם, בעמ' 17). משם פנה בית-המשפט לבחינתן של נסיבות האירוע לצורך ביסוס כוונת הקטילה. נקבע כי "[הנסיבות] מוכיחות כמאה עדים [שהמערער] בא לזירה עם האקדח לירות במנוח כדי להורגו" (שם, בעמ' 18). הערכאה הדיונית הפנתה למספר היריות הרב שירה המערער לעבר המנוח, ומקום הפגיעה הקטלנית בגופו של הקורבן (שם). לעניין כיוון הירי לרגליו של המנוח, דחה בית-המשפט קמא את טענת המערער לפיה הוא סבל מפגם בראייתו, וקבע כי אפילו פגם זה היה קיים, היה על המערער להפעיל משנה זהירות שעה שהחליט לירות בכלי הנשק בידיעה כי הוא ראייתו לקויה (שם, בעמ' 12). בנוסף, ביקש בית-המשפט ללמוד מאינדיקציות שונות, כגון סימנים של פגיעות קליע שנמצאו על קירות הבית, וחוות-דעתו של ד"ר קונסטנטין זייצב, פתולוג שניתח את גופתו של המנוח (שם, בעמ' 9), לפיה המערער כלל לא כיוון את הירי לרגליו של יריבו (שם, בעמ' 15). מארג זה של ראיות הוביל את בית-המשפט המחוזי למסקנה שהמערער גמר אומר להמית את המנוח.

נימוקי הערעור

7.       המערער שב וטוען כי במעשיו לא השתכללו יסודותיה של עבירת הרצח. בפרט מטעים הוא את אלה: